האמת לגבי אטימת חוטי ההולכה באמצעות קרינת אינפרא-אדום
אם עבדתם אי פעם עם מחממים חשמליים לשימוש בחוץ, אתם יודעים שהם חווים תנאים קשים מאוד. בקצה אחד יש חום עז, ובקצה השני – אוויר לח, מלוח או גשום.
הסוד הוא כדלקמן: הסליל החשמלי עצמו בדרך כלל עובד בסדר. הבעיות נוצרות בנקודה שבה חוטי ההולכה נפגשים עם הצינור הקוורציטי. שם הכל הופך לקשה.
למה הם למעשה נהרסים?
רבים מהמחממים “לשימוש ביתי” מיוצרים באמצעות דבקים זולים או סיליקון זול כדי לאטום את חוטי ההולכה. על הנייר זה נשמע טוב, אך במציאות? החומרים האלו נהרסים עם הזמן. בסופו של דבר, החומר האטום נשבר ונוצרים בו סדקים קטנים. אבל זה מספיק כדי שלחות תחדור פנימה, תגיע לחוט החשמלי ותיצור מסלול ישיר לגוף המחמם. קצר חשמלי.
זה קורה כי הדבקים הזולים אינם יכולים לעמוד בשינויי הגודל של הקוורציט כשהוא מתחמם או מתקרר.
איך לעשות זאת נכון?
כדי למנוע קצרים חשמליים, צריך אטימה שתוכל להתאים את עצמה לשינויי הגודל של הזכוכית. אנו משתמשים בחומרים קרמיים עמידים בחום או בסיליקון מיוחד. ההבדל הגדול הוא שחומרים אלו אינם נהרסים לאחר אלף שעות של שימוש; הם נשארים גמישים.
יש גם את עצם החוט. צריך למצוא את האיזון הנכון – אם החוט ארוך מדי, הוא יגרום ללחץ על האטימה. אם החוט קצר מדי, הלחץ יגרום לקריסת האטימה. אנו משקיעים הרבה זמן כדי למצוא את האיזון הנכון, כך שהחוט יישאר במקומו, בלי לגרום ללחץ.
הקושי
יש כמובן חיסרון – אטימה איכותית דורשת יותר מקום בנקודת החיבור. זה אומר שאי אפשר פשוט לתקן את הבעיה בשטח. לאחר שאנו מאטמים את חוטי ההולכה, הם ננעלים במקומם. אי אפשר פשוט לחבר שוב את החוטים באמצעות סרט חשמלי אם משהו נשבר. אם חוט נשבר, צריך להחליף את כל הרכיב.
זה נשמע מעצבן, אך זו החלפה שאנו מוכנים לעשות. זה טוב יותר מאשר לדאוג לשריפה חשמלית בחצר הרטובה.